מברכות החתונה בשפה ערבית בקרב יהודי אורפה וחלב חלק א
מאת סימה חרוב (אוסטר)
לחץ כאן לחלק א’ / לחץ כאן לחלק ב’ / לחץ כאן לחלק ג’ / לחץ כאן לחלק ד’
אצל היהודים באורפה שבתורכיה ובחלב שבסוריה נהוגות, בנוסף לברכות הרגילות, הנאמרות לרגל כל מאורע, גם ברכות מיוחדות, הקרויות זהזוהאתי (צורת היחיד: זהזוהה; הריבוי: זהזוהאת וגם זהאזיה). הזהזוהה היא, כנראה, שיבוש של המלה הספרותית
(הריבוי 
) שתרגומה “שיר מזמור, שיר מסולסל”
מהי הזהזוהה? זוהי ברכה במבנה שירי בן ארבע שורות, בדרך־כלל, בעלות אורך שווה, ובה חורזות המלים האחרונות של כל שורה. לברכות אלה כולן מנגינה אחת קבועה. כל שורה בזהזוהה יכולה לפתוח במלת־הקריאה הא, יא או אה, אך אין זו חובה. לעתים קרובות נפתחת רק השורה הראשונה במלת־קריאה. כאמור, אין חוקיות וקביעות במציאותן (או העדרן) של מלות־הקריאה הנזכרות, והשימוש בהן הוא בבחינת נוהג של רשות.
שלא כברכה הרגילה, אין הזהזוהה נאמרת על־ידי אדם סתם, אלא אמירתה היא עניין ״מקצועי״ יותר. היא נאמרת רק מפי נשים, הבקיאות בברכות, בכלל, ובאלה, בפרט. הברכות מוסבות לציבור הנוכח כולו, אף שמבחינת תוכנן יש שהן מופנות לחתן, לכלה, לאחד מבני המשפחה, לכל משפחת החתן או הכלה, או אף לציבור כולו; במקרה זה הן באות ללא ציון קירבה.
מנהג הוא, שהאשה המברכת תהא מבוגרת. אין צורך, שתהיה לה קירבה רבה לבני־הזוג; היא בת משפחה, או בת העיר, הידועה בבקיאותה בברכות אלה. יצוין, כי אפילו ברכה שלכאורה צריכה להיאמר על־ידי החתן לכלה (או להיפך) נאמרת על־ידי אשה לציבור, כאילו בשם ״המברכים האמיתיים״. בדרך־כלל אין חשיבות לעובדה אם המברכת היא ממשפחת החתן או הכלה.
הזהאזיה מביעות ברובן שבח ומבעוטן איווי, ובדרך־כלל שולטת בהן ההגזמה. בני־הזוג מתוארים בציוריות רבה: הכלה מתוארת בעיקר כיפה וטהורה, והחתן — כעשיר (ללא קשר עם מצבם העובדתי).
לזהאזיה אין מענה במלים, אלא לאחר שמיעת כל זהזוהה מקובל להשיב בקריאות הילולא המושמעות מקרב הנשים. קריאות ההילולא קרויות בפי יהודים דוברי ערבית זע׳אליט (ביחיד: זע׳לוטה), ואילו בקרב מוסלמים ונוצרים הן קרויות זלאע׳יט (ב־יחיד: זלע׳וטה). מלה זו היא, כנראה, שיבוש של המלה הספרותית אשר פירושה: ״קולות מסולסלים שמשמיעות הנשים לאות שמחה בחגיגות״.
1.0. להלן אביא אוסף של 72 זוהזוהאת, כשהן ממוינות לפי סדר כרונולוגי של השלבים השונים של הנישואים, בציון למי מוסבות הברכות. כדי לשמור על מסגרת המאמר, לא נסקרו בהרחבה שלבי הנישואין ומנהגיהם אלא רק במידה שנדרשת, לדעתי, להבהרת הדברים. בתרגום ניסיתי להישאר נאמנה, ככל האפשר, למקור ולרוחו, אך מובן, שהתרגום פוגם במשחק המלים, בחריזה ובמשקל. רק בברכות שהבנתן קשה ניתנו הערות והסברים קצרים.
- ההיכרות והאירופים
אבות החתן והכלה משוחחים על דבר ה״שידוך״ בשוק העיר (יהודי שתי הערים היו בדרך־כלל סוחרים), יחד עם חבריהם. במקרה שהחתן או הכלה יתומים מאב, מייצג אחד הקרובים, ברשות האם, את המשפחה.
כיצד מכירים? אם אין השניים קרובי משפחה, נעזרים ב״מוסד״ מוסווה למדי של שידוכים. בדרך־כלל זהו עיסוקן של נשים, ובעיקר עוסקות בו תופרות. לאחר הסכמה עקרונית לשידוך מתכנסים בבית הורי החתן לעריכת חפלה (מסיבה), וב״תשובה״ לכך נערכת חפלה בבית הורי הכלה, מנהג זה קיים, אפילו שני בני הזוג הם קרובים או שכנים. פגישות אלו קרויות זאיאראת־ תעארף, כלומר ביקורי היוודעות.
מחקר זה אותר ע״י הסטודנטית, גלית שחם מקרית ביאליק, שנרתמה לנושא כחלק מפעילותה למען המרכז למורשת ארם־צובא, במסגרת פרויקט המלגות המוענק על ידנו, בשיתוף קרן איס״ף, לסטודנטים בישראל.
המחקר פורסם לראשונה בתוך הספר ״מחקרי המרכז לחקר הפולקלור״, כרך ג׳, בעריכת יששכר בן־עמי, ובהוצאת הספרים של מאגנס בשנת תשל״ג. בשל אורכו יופיע ב״דרכי אר״ץ״ בחלקים.
באשר לתוכן, כמי שחי והכיר את יהדות חלב בשנים האחרונות, הרי שניתן לקבוע שמנהגים וברכות אלו, רובם ככולם, לא נהוגים יותר בקרב יהודי חלב, מזה למעלה מעשרים שנה. כנראה, שברכות ומנהגים אלה היו קיימים עד לפני כחמישים שנה, בעיקר בין היהודים המוסתערבים שגרו בחארת-אל-יהוד בבחסיתה.
שרידים למנהגים המוזכרים במחקר זה, מיושמים עד היום בקרב יהודי חלב בארם־צובא כדוגמת ה״פטאראת״, סעודות החתונה, שאגב נהפכו מארוחות בוקר לארוחות ערב, והשמעת חרוזים שונים מאולתרים בשעות השמחה.
לצורך התיעוד והשלמתו, מצאתי לנכון להעשיר מאמר זה, על ידי כך שהוספתי, בצד כל ברכה, את הטקסט המקורי בשפה הערבית. כן שיבצנו במאמר תמונות מתאימות מאוסף המרכז שלנו.
העורך
