קהילת חלב בשנת 1928

לחץ להורדת PDF

לכבוד
המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא
שלום,
אני מתכבד להציע לפרסום בכתב העת שלכם תיאור של הקהילה היהודית בארם צובא בשנת 1928 שנכתב על ידי סבי שלום (סלים) אלדאודי ז”ל, מורה לעברית וערבית ובנו של החכם באשי האחרון בעכו הרב מכלוף אלדאודי ז”ל (1909-1825). משפחת אלדאודי, המיוחסת לזרע דוד המלך, עלתה לארץ בשנת 1837 ממראקש שבמרוקו והתיישבה בצפת. סבי ז”ל תרגם את הספר “אהבת ציון” של אברהם מאפו לערבית והוציא אותו לאור בשתי מהדורות בקהיר. התיאור הוא חלק מזכרונות שכתב סבי ז”ל בראשית שנות החמישים תחת השם: “התועה בסבך החיים”. הזכרונות הסתמכו על פנקסים בהם רשם במשך השנים את מסעותיו.
חזקו ואמצו, ד”ר ישראל בן דור

ד”ר ישראל בן דור[1], תעודה מוערת: קהילת ח’לב בשנת 1928 , מזיכרונותיו של שלום אלדאודי

שלום (סלים) אלדאודי (1870 – 1953), יליד צפת ובן למשפחת אלדאודי, מצאצאי גולי ספרד, שעלתה לארץ-ישראל ממרוקו ב- 1825, היה מורה לעברית וערבית בארץ-ישראל ובמצרים ומתרגם הספר “אהבת ציון’ של אברהם מאפו לערבית ספרותית. הספר יצא לאור בקהיר בשתי מהדורות בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ולאחריה. שלום היה מורה בבתי ספר בטבריה, בירושלים, ביסוד המעלה, ראש פינה וראשון לציון ותקופה מסוימת בקהיר ובאלכסנדריה. בין היתר, היה מורה לערבית בבית הספר הראלי העברי בחיפה ופרסם מאמרים בעיתונות הערבית במצרים על סגנון וספרות ועל אהבת עם ישראל לארצו[2].

משפחת אלדאודי הינה מצאצאי גולי ספרד והיא מיוחסת לחייא אלדאודי, פייטן שחי בספרד במאה ה- 12  ובאמצעותו לראשי הגולה שהיו בבבל ולדוד המלך. אביו של  שלום, מכלוף אלדאודי (חי בשנים 1825 – 1910), היה “חכם באשי”‘ לקהילות צפת, טבריה, עכו וחיפה בצפון הארץ בשנים 1890 – 1910 וטיפל בענייני היהודים באותה התקופה מול השלטון העות’מאני. בצעירותו יצא מכלוף בשליחות הכולל הספרדי לתורכיה, בוכארה, אפגניסטן והודו. בארץ הצליח להציל יהודים ממות ומרדיפות על ידי קשריו עם השלטון ופעם גם הוציא מבית המופתי בעכו בנות ישראל שהלכו אליו כדי להמיר את דתן[3].

בשנים האחרונות לחייו, כתב שלום זיכרונות רחבי היקף תחת השם: התועה בסבך החיים[4]- הביוגרפיה שלי. הזיכרונות נכתבו בעברית וכתב היד מכיל כ- 1200 עמודים. סלים הושפע מ”ספרות ההשכלה” ובכתיבתו ביקש להצטרף לתחייתה המחודשת של השפה העברית. הזכרונות כוללים מידע רב על תולדות הישוב בארץ בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20′ ועל הקהילות היהודיות בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. שלום סייע לאביו, ה’חכם באשי’, בפעולותיו למען הישוב היהודי בארץ ובזיכרונותיו תיאר פעולות אלו בפירוט רב. כמו כן הוא יצא למסעות ארוכים בקהילות היהודיות במצרים ובצפון-אפריקה[5]. הזכרונות הוקלדו, נערכו והוצאו לאור במהדורה מצומצמת ביוזמה משותפת של הח”מ וד”ר יפה סקלי, שהשקיעה מאמצים רבים בעיור ובעריכה של כתב היד[6].

מדוע נסע שלום לחלב בשנת 1928? התשובה נעוצה בתולדות חייו מפרוץ מלחמת העולם הראשונה. שנות המלחמה היו שנים קשות מאוד ליהודים במזרח התיכון בכלל וליישוב היהודי בארץ ישראל בפרט. בשנת 1913 התקבל שלום כמורה לערבית בבית הספר הראלי העברי בחיפה. לצורך העבודה, עזב את צפת וגר עם משפחתו בארד’ אל-יהוד- שכונת היהודים בחיפה. ב- 4 בדצמבר 1915 נישא לרחל, בת מימון לולו מחיפה. אולם בשנת 1916, מכיוון שנדרש להתגייס לצבא התורכי (למרות גילו המאוחר – 46 והיותו בן יחיד בין שתי בנות- אחותו הגדולה נעמי, שהיגרה לארגנטינה לאחר נישואיה ואחותו הצעירה אסתר שהיגרה למצרים לאחר נישואיה), נאלץ להתפטר ולברוח לאזור רמת הגולן של היום שהיה באותה עת אזור ספר בין מחוזות (וילאיאת) תורכיים (דמשק וביירות). לאחר הרפתקאות שונות ומשונות, חזר לביתו בחיפה. מצבו הכלכלי היה קשה והוא נסע עם אשתו וילדיו לבית אחותו אסתר בהליופוליס, רובע בקהיר המודרנית. שלום התמנה למורה בבית ספר לבנות בהליופוליס ובאותה תקופה תרגם את “אהבת ציון” של אברהם מאפו לערבית והוציא את התרגום לאור בשני חלקים. כאשר טבל בים בחוף אלכסנדריה, נפגעה שמיעתו ולכן נאלץ להתפטר מעבודתו בבית הספר. בשנת 1921 התגרש מאשתו והיא חזרה עם הילדים לחיפה. בעלי בית הדפוס איחרו בחמישה חודשים את סיום ההדפסה ולכן החריף עוד יותר מצבו הכלכלי ובדוחק הצליח להתפרנס ממכירת הספרים. בשנת 1923 חזר לצפת, החזיר את גרושתו ואחר כך חזר לחיפה. זמן-מה התפרנס ממתן שיעורים בערבית וכן מכר את תרגום “אהבת ציון” לערבית. בין השנים 1915 – 1927 נולדו חמשת ילדיו: מרדכי, אבישי, אמה, מרים ומכלוף. קשיי הפרנסה כבדו שוב ולכן נאלץ לחפש עבודה.  בעיתון הארץ התפרסמה מודעה בשמו של יוסף דוד פרחי, ראש ועד בית ספר תלמוד תורה בביירות, ובה בקשה למורה לעברית. שלום כתב אליו ופרחי פנה לשמואל אבוטבול, סוחר בחיפה וקרוב משפחה מצד אשתו. אבוטבול המליץ לחיוב ושלום התקבל על ידי ועד בית הספר. אולם העניין התבטל.

בקטע המצורף תיאר את קורות מסעו לבירות ולחלב ואת רשמיו מהקהילה היהודית בחלב. ב- 1 באוגוסט 1928 כתב אל הרב שבתאי בוחבוט בבירות, ידידו מן העבר, לאחר שנודע לו שהקהילה  מינתה אותו לרב ראשי וביקש שימליץ עליו לתפקיד מזכיר במשרד הרבנות הראשית בביירות (שלום מילא תפקיד זה בעבר ברבנות הראשית בקהיר ובהצלחה רבה). בוחבוט המליץ עליו בפני האספה, אך אחד המשתתפים קם ואמר שאמנם האיש מתאים לתפקיד, אך הוא כבד שמיעה ולכן העניין התבטל. באוגוסט- ספטמבר 1928 נסע שלום לביירות ועימו מכתב המלצה מקרובו אבוטבול אל  סידיס, מנהל בית הספר כי”ח בביירות. מביירות נסע לכפר בחמדון הסמוך, שבו בילה סידיס את חופשתו השנתית. אולם גם הפעם כובד השמיעה עמד בדרכו והוא חזר לביירות. הרב בוחבוט רצה לסייע לשלום והציע לו לנסוע לחלב, שבה היה בוחבוט רב העיר בין השנים 1921 – 1924. הרב בוחבוט כתב עבורו שלושה מכתבי המלצה ואף דאג לו למקום לינה. מביירות נסע לחלב ברכבת והיגיע לעיר בערב ראש השנה תרפ”ט (15 בספטמבר 1928).

עם הגיעו לעיר, התאכסן בבית דודו (אחי אימו) של בוחבוט. הוא מכר את הספרים של התרגום שהביא איתו. שני עשירים שכתב להם על הספר שיר בערבית, המוקדש לשמותיהם, נהגו איתו בנדיבות ושילמו כל אחד פי ארבע ממחיר הספר[7]. בראש השנה ובסוכות הוזמן לאכול “בבתי שני גבירים”. המזון היה זול בחלב והוא נזון מדגים וביצים. בשר, דגים וירקות היו זולים וסלים כתב לאשתו, תיאר את החיים בעיר בצורה אידילית וביקש שתבוא עם הילדים – אך היא סירבה. סלים נפגש עם ראש העדה, אך האחרון חש כנראה בכובד השמיעה של סלים והשאיפה לקבל משרת מורה בבית הספר תלמוד תורה נגוזה. אולם נראה היה שיוכל לקבל משרה כמורה לעברית בבית הספר כי”ח. בסופו של דבר, מכיוון שלא קיבל את משרת המורה לעברית בבית הספר תלמוד תורה ואשתו סירבה לבוא, עזב את העיר, חזר לבירות וממנה באוטובוס לחיפה.

שלום התרשם לטובה מהקהילה היהודית בחלב. על פי התרשמותו, היהדות, אהבת ארץ-ישראל והציונות – משותפת לכולם. בבתי הכנסת נמצאים תמיד עשרות מתפללים. שלום התרשם ממנהגם להתחלק לקבוצות של “מניין” ולשמוע דרשות מדברי חז”ל. אחר כך מחלק להם השמש קפה ופירות שניתנו כתרומה על ידי אחת הנשים. בשבת שרים צעירים בבית הכנסת עד השחר ובתפילת מנחה דורש חכם לפני המתפללים בדברי חז”ל ומסביר להם את המלים בשפה הערבית.

באחת השבתות לקח אותו בעל הבית שבו התאכסן אל רובע ג’מיליה[8] החדש. עשירי העיר מתגוררים בשכונה ושם בנו בית כנסת יפה שבו מתפללים נכבדי העדה. כאשר הגיע, היה במקום שד”ר (שליח דרבנן) לאיסוף תרומות למען הספרדים בצפת. המנהג בחלב היה שפעם בשנה מקבלים שליח מאחת מארבע ערי הקודש (צפת, טבריה, חברון וירושלים) על פי הסדר- וחוזר חלילה. הרבנים הזמינו את שלום לנאום לפני דרשת השליח והוא דיבר במשך ארבעים דקות על הנושא:”תחיית השפה העברית בארץ אבות”. בחלב הכיר את הסופר א. נחמד שהקים בית חולים בשם “מרפא לעם” וניהל אותו עם מזכירו ששון. ששון הראה לו את בית הכנסת שבו, בהיכל הקרוי “מערת אליהו הנביא[9]” שמור “כתר ארם צובא[10]”, בתיבת ברזל נעולה. על אחד הקירות, מעליו, ראה כתובת חקוקה בשיש, אך לא הצליח לקרוא את הכתוב בה. ששון אמר לו שעל פי מסורתם של יהודי חלב, בית הכנסת הוקם כאשר יואב בן-צרויה, שר הצבא של דוד המלך, כבש את העיר.

בימים האחרונים לפני צאתו מחלב, הגיעו לעיר הרב הגאון בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה באותה עת הרב הראשי לתל-אביב ולקהילת יפו וד”ר פרלמן מהקרן הקיימת לישראל. שלום הוזמן להשתתף בישיבת נכבדי הקהילה בבית הכנסת ג’מיליה. עוזיאל נשא דברים על בניין הארץ והמשתתפים תרמו ככל יכולתם.

מסעי לביירות לבנון ואליפו בארם צובא [חלב] בהמלצתו של ראש הרבנים לעדת היהודים בעיר ביירות[11]

בט”ו באב תרפ”ח [1 באוגוסט 1928] ערכתי מכתב לידידי הנושן החכם ש. בוחבוט[12] בביירות לבנון, אחרי שמעי שמינתה אותו הקהילה לרב ראשי בעיר. ברכתי אותו במשרתו זו הרמה וביקשתי אותו אולי יוכל להמליץ בעדי להיות מזכיר במשרד הרבנות הראשית בביירות, העומד תחת הנהלתו. בעוד ימים קבלתי מענה הרב המביע לי שהוא המליץ עליי ברצון בפני האספה בתור מזכיר היודע את שתי השפות, הערבית והערבית. אלא שהוסיף הרב ואמר, כי באספה קם אדם ואמר כי אל נכון האיש שתיאר הרב ראוי למשרה זו אילולא היה לקוי בכובד אוזניים וחולה בחולי החרשות.

בחודש אלול תרפ”ח [אוגוסט-ספטמבר 1928] נסעתי לבירות מצויד בכתב המלצה בעדי ממר ש. אבוטבול [שמואל אבוטבול, סוחר בחיפה, קרוב משפחה מצד משפחת לולו] לידידו מר סידיס[13], מנהל בית-ספר הכי”ח [כל ישראל חברים] בבירות, שמא אצליח לקבלת משרת מורה שם. לקחתי אתי ספרים אחדים מספר “אהבת ציון” בערבית. הגעתי לבירות וממנה אל הכפר בחמדון בלבנון, כי שם היה מר סידיס מבלה את חדשי הפגרה השנתית של בית-הספר, בכפר שהנהו כעין קייטנה [מקום נופש] במחוז הלבנון. מסרתי לידו את המכתב. לא קבלתי מענה או יותר נכון לא שמעתי מה שענה לי. כך חזרתי לבירות דרך שעה אחת ובקרתי בבית הרב הראשי ש. בוחבוט.

כבוד הרב הצטער מאד בהווכחו שאני לקוי בחרשות ובכל זאת יעץ לי לנסוע לאליפו בארם צובא [ח’לב], כי שם היה הרב הנ”ל ממלא מקום חכם באשי לפני התמנותו בבירות. התעכבתי בעיר וחלקתי מן הספרים שהבאתי. מה שקבלתי היה כ- 4 לירות. שתי לירות שלחתי לאשתי על ידי סוחר יהודי אחד מחיפה. הרב בוחבוט כתב בעצם ידו ג’ [שלושה] כתבי המלצה עלי לגבירים באליפו ויתאר להם מעלותי וכשרונותיי בהוראת תלמידים וכו’. מכתב אחד ערך הרב לידידו שם, לקבלני בביתו ללינת לילה שלא אצטרך ללון בבתי מלון עד הסתדרי באליפו. כך נסעתי ברכבת מבירות והגעתי בערב ראש השנה תרפ”ט [15 בספטמבר 1928]. התאכסנתי אצל דודו, אחי אמו של הרב שקבלנו בביתו בסבר פנים יפות. מכיוון שלא נשארו בידי די כסף להוצאות חדש החגים, חלקתי מספרי ושלמו לי מחיר הספר רבע לירה כפי המחיר הרשום על גבי הספר. אמנם שני גבירים שלמו לי שתי לירות בעד שני הספרים שקבלו מיד, והסיבה לכך הייתה שאני כתבתי על פני הספר שיר בערבית מוקדש לשמותיהם. השיר ערב להם כל כך וישלמו פי ארבע ממחירו. כך נתקבצו אצלי כ- 4 לירות והיה לי מה להוציא בעד מזונותיי היומיומיים בחודש החגים. הייתי ניזון בדגים שיהודי אחד היה מטגן ומוכר חתוכים חתיכות חתיכות, או בביצים שהייתי שולקם בבית בעל הבית. וההוצאות אינן מרובות כי הכול שם בזיל הזול. בראש השנה ובחג סוכות נקראתי בבתי שני גבירים לאכול אצלם.

המחיה באליפו בזיל הזול מבשר ודגים וירקות וכו’, על פי מה ששיערתי בדעתי שיוכל בעל עם משפחתו לחיות היטב ב – 3 – 4 לירות לחודש.

אני שלחתי מכתב לאשתי בחיפה ותיארתי לה את העיר אליפו שהיא עיר גדולה ויפה, ואוכלוסיה גדולה של יהודים סוחרים יש בתוכה, והחיים סדירים וקלים, וכל מצרכי מזון מבשר, דגים וירקות בזיל הזול. אך לאיש יהודי בלי משפחה כמוני היום, קשה עליו לחיות, היות שאין מסעדות כשרות בעיר. ואני מקווה שאשיג פה משרת מורה בבית-הספר של תלמוד תורה. ורציתי לשאול אותה קודם האם תרצה לבוא עם הילדים. אחרי חג סוכות קבלתי מענה על מכתבי בשלילה גמורה, שהיא לא תיסע מחיפה.

בינתיים היו לי ראיונות עם ראש העדה. האיש היה דברן ודיבר בקול נמוך יותר מדי, כך לא יכולתי להבין את דבריו וכנראה שהרגיש שאני לקוי בשמע והתחיל דוחה את הדבר מיום ליום. בעיר היה עוד בית-ספר של הכי”ח, ואני הכרתי את המנהל מלפני שנים, בעת שהיה מנהל הכי”ח בעיר צידון. בשומעו שאני נמצא באליפו, שלח אחרי לבקרהו והציע לפני להורות בבית-ספרו 3 שעות ביום את השפה העברית במשכורת של 3 לירות לחודש. סוחר אחד מנכבדי העדה הזמינני לתת שעור פרטי בערב לבנו ובתו בשכר לירה אחת לחודש.

מאחר שלא נגמר העניין עם בית-הספר של תלמוד תורה, וממה שהודיע לי האישה כי לא תצא מחיפה כלל, התפטרתי בסוף החודש וחזרתי ברכבת לבירות, ומבירות נסעתי באוטובוס לחיפה, בתחילת חדש כסלו תרפ”ט [תחילת דצמבר 1928].

מה שהספקתי לראות ולהכיר מחיי אחי היהודים באליפו במשך שני החדשים תשרי חשון תרפ”ט [ספטמבר – נובמבר 1928] ששהיתי בקרבם: האנשים הסוחרים ובעלי מלאכות, כולם מסבירים פנים ליהודי הבא אליהם ובפרט אם הוא מארץ ישראל. מכבדים אותו הרבה ומאירים לו פנים. רובם או כולם ציונים גמורים, מקננת בליבותיהם חיבה עזה לציון וגעגועים לארץ ישראל. ברחוב היהודים ישנם בתי כנסיות אחדות ותמיד ימצאו בהם עשרות אנשים הבאים להתפלל יום יום בוקר וערב, זקנים וצעירים. אני הייתי מתפלל בבית כנסת אחד גדול הקרוב לבית מארחי. תמיד היה מלא באנשים מתפללים בערב כל יום מימות השבוע. אחרי גמר תפילת מנחה וערבית היה להם מנהג יפה. המון המתפללים בבית הכנסת, מתחלק לקבוצות אחדות נפרדות, כל קבוצה בת מנין אנשים פחות או יותר, וחכם אחד או איש נבון, יושב בתוכם ודורש להם דרשות בדברי תורה מדברי חז”ל כשעה אחת קלה, ואחרי כן מגיש השמש למסובין קפה ופירות, נדבת אישה אחת כשרה, שנדבה רוחה להגיש להם בכדי לזכות בברכות שמברכים עליהם, ואחר כך הולכים לבתיהם.

בבוקר יום שבת באים צעירים אחדים לפני עלות השחר אל בית הכנסת, לשירה ולזמרה בלוית מדריכם המנצח עליהם. הם שרים פזמונים עד עלות השחר. בתפילת מנחה של שבת בא תמיד חכם אחד מטובי העדה אל בית הכנסת ודורש לפני המתפללים מדרשות חז”ל ולאחרי הדרשה מגישים כיבוד פירות או אבטיחים כנ”ל. כך הקהל יושב ומאזין לדברי הדרשן הדורש בדברי חז”ל ומבאר לפניהם את המלים בשפה הערבית השגורה בפיהם.

בשבת אחת הובילני בעל הבית לפרוור חדש הנקרא ג’מיליה, שנוסד על שמו של ג’מיל פחה שר צבא טורקי. בנין חדיש מודרני שעשירי העיר התגוררו בו, ושם בנו בית כנסת נהדר שמתפללים בו טובי העדה, רבניה ודייניה. כשבאתי לשם, מצאתי בבית הכנסת “שליח כולל”, הידוע בשם שד”ר – שליחא דרחמנא דרבי שמעון בר יוחאי, שבא מטעם חכמי ורבני צפת לקבל תרומות ונדבות הקהל לטובת חכמי צפת וענייה היהודים, התושבים הספרדים. נהוג היה אצלם משנים קדמוניות שמקבלים שליח כולל פעם אחת לשנה מצפת, ובשנה השנייה שליח כולל מטבריה ובשנה השלישית שד”ר מחברון וברביעית מירושלים. וכך חוזר כנ”ל. שליחים אלה נקראו אצלם בשמותיהם שליחי כולל של ארבע ארצות הקודש. כך באותה שנה היה תורו של שד”ר צפת. הוא עמד לדרוש דרשה תלמודית, אך הרבנים שהיו מצויים במקום הזמינו אותי לנאום לפני דרשת השליח. הרציתי לפניהם את נאומי, שהיה מוכן מלפנים, על הנושא “תחיית השפה העברית בארץ אבות”. נאומי ארך כ- 40 דקות, הקהל הודה לי ושליח הכולל הוכרח לחכות עד שגמרתי את דברי.

בימי שהותי באליפו התיידדתי עם החכם והסופר בעברית מר א. נחמד [כנראה הכוונה למאיר נחמד][14] ששמו היה ידוע  בארץ ישראל על פי מאמריו שהופיעו לפעמים בעיתונים. הוא יסד בית חולים “מרפא לעם” שם, וניהלו עם מזכירו מר ששון[15]. זה השני הראה לי בית כנסת גדול המכיל כאלף מקומות למתפללים בתוכו. בחזית בית הכנסת ראיתי כפה מקומרה והיכל גדול בנוי משיש תכול שצפונים בתוכו ספרי תורה וספר כתב יד עתיק יומין מכמה מאות שנים מצוי בתוך תיבת ברזל סגורה במנעולים. הכפה הנ”ל נקראה בשם מערת אליהו הנביא. על אחד מקירות של בית הכנסת ראיתי בנוי טבלת אבן שיש תכולה, ארכה ורחבה כ- 50 סנטימטרים. וחקוק בה תאריך לבנין בית הכנסת ותאריך התחדשותו בפעם השנית אחרי חורבנו מלפני כמה מאות שנים. ברם האבן הבנויה בקיר מקומה גבוה הרבה, והחקוק בה באותיות מטשטשות מרוב הזמן, ולי [לא] ניתן עתה לפענח מה שכתוב בה. אמנם האדון ששון שהיה אתי במקום הקדוש הזה אמר כי קבלה היא בידי יהודי אליפו שבית הכנסת הנ”ל נבנה באותו זמן שיואב בן צרויה, שר צבא דוד המלך, כבש את ארם צובא במלחמה.

בימים האחרונים לצאתי מאליפו, הופיע כבוד הרב הגאון בן צמח עוזיאל[16], שהיה באותו זמן הרב הראשי לתל-אביב וקהילת יפו, ואתו ד”ר פרלמן מטעם הקק”ל. אני התכבדתי לבקר את כבוד הרב שהתארח בבית אחד הגבירים, והתכבדתי בקבלת כרטיס הרב להשתתף בישיבת נכבדי העדה המקומית שהייתה בכ”ה בחשון תרפ”ט [8 בנובמבר 1928] בבית הכנסת ג’מיליה. כבוד הרב דבר על עבודת בנין ארץ ישראל והמשתתפים תרמו ביד נדיבה בכוחם הטובה עליהם לחיבת ציון.

[1] היסטוריון, מורה להיסטוריה ומזרחנות בבית הספר התיכון משגב, עוסק במחקר, עריכה וכתיבה. נכדו של שלום אלדאודי ונינו של מכלוף אלדאודי.
[2] על סלים (שלום) אלדאודי, ראה: דויד תדהר, אנציקלופדיה לתולדות חלוצי הישוב ובוניו, כרך א’, 1947, עמ’ 207. התרגומים של אהבת ציון לערבית: סלים אלדאודי, מחבת צהיון, מהדורה ראשונה, חלק ראשון, (קהיר, 1899). מהדורה שניה, מחבת צהיון, חלק ראשון (קהיר, 1921), חלק שני (קהיר, 1922). על התרגום: ישראל בן-דור,’תרגום “אהבת ציון” לערבית לר’ סלים (שלום) אלדאודי ז”ל בסוף המאה הקודמת’, במערכה, ספט’ 1981, גליון 250, עמ’ 26- 27.אברהם יערי, ספרא וסייפא, מקובנא-עד תימן, מעריב, 8.4.1955. הנ”ל, אברהם מאפו בין יהודי ארצות המזרח, מאזניים (ת”א, 1932), עמ’ 10 – 12. מחקר מקיף על התרגום: מחמוד כיאל, “ר’ סלים אלדאודי, בן חכם באשי הגליל, כמתווך בין ספרות ההשכלה לבין התרבות הערבית-יהודית”, צפוי להתפרסם בספר יוסף טובי.

[3] על מכלוף אלדאודי ראה אצל תדהר, כרך א’, עמ’ 123 – 124. משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ-ישראל, חלק ב’, ירושלים (1928) עמ’ 45 – 46. להלן: גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל. שאלות ותשובות שלו פורסמו בספר של יעקב שאול אלישר, מי שהיה “הראשון לציון’ בספרו יש”א אי”ש שיצא לאור בירושלים בדפוס הרי’ד פרומקין בשנת 1893. איגרת שכתב בעניין קהילת צידון התפרסמה על ידי יצחק בן צבי: יצחק בן צבי,”חליפת אגרות בין הראשון לציון יעקב שאול אלישר לרב הכולל בקושטא רבי משה הלוי”, בתוך: הנ”ל, מחקרים ומקורות, יד יצחק בן צבי, ירושלים (1967) עמ’ 90 – 104. יפה סקלי, “פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי, חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת”, קתדרה, יד יצחק בן צבי, 109, ספטמבר 2003, עמ’ 139 – 160. יהושע לוריא, עכו עיר החומות, ירון גולן, ת”א-יפו (2000) עמ’ 186 – 202. על מוצא המשפחה: אברהם בן-שמואל זכות, ספר יוחסין השלם (מהדורה ב’, פרנקפורט ע”נ מיין, 1925 ), עמ’ 208 – 209. אברהם הלוי אבן-דאוד, ספר הקבלה, פילדלפיה (1957) עמ’ 67. ר’ חייא אלדאודי היה ידוע גם כפייטן ולפי חלק מהמסורות, היה הראשון שכינס את שיריו של ר’ יהודה הלוי ב”דיואן’ ואף נמצא בשירי ריה”ל שיר שכתב לכבודו. ראה: שמואל דוד לוצאטו, בתולת בת יהודה, האג (1840).

[4] שלום (סלים) אלדאודי, התועה בסבך החיים, חיפה (1950). הקדמה: ישראל בן דור, עיור ועריכה: יפה סקלי, הוצאה עצמית, חיפה (2010).
[5] ראה: ישראל בן-דור, פעילותו הציבורית של החכם באשי’ רבי מכלוף אלדאודי, בתוך: דוד סיטון (עורך),שבט ועם, סדרה שניה ג (ח), 1978 , עמ’ 63 – 67.
[6] ישראל בן דור, יפה סקלי, התועה בסבך החיים, זכרונות סלים (שלום) אלדאודי, בן החכם באשי רבי מכלוף אלדאודי, דפוס “הגליל”, חיפה (1999). להלן: התועה בסבך החיים.
[7] ברשימות שנשארו בעזבונו, פירט שלום את שמות רוכשי הספר. בין הרוכשים בח’לב הזכיר את בית מסחר ספרא, ומשפחות פיג’וטו, פרחי, נחמד וסיטון (“בעל בית הדפוס”).
[8] מעניין להשוות את התיאור האידילי של שלום עם דבריה הביקורתיים של חנה אברהמי, במאמר העוסק בארגון ‘החלוץ’ ובעלייה מסוריה בשנים 1929 – 1939. לדבריה, הפעילות הציונית בעיר הייתה חלשה מאוד. הקהילה הייתה קהילה גדולה – כ- 20,000 נפש והיה בה גטו אך גם שכונת ה”ג’מיליה”, שכונה עשירה ומיוחסת, הנוטה לאירופיות. העשירים בח’לב, שהייתה עיר עשירה, היו ברובם יהודים.  “אצל החברים [בארגון “החלוץ”] בסוריה כמו במוסדות בארץ, גברה החרדה לעתידה של קהילה זו, שהייתה בעבר קהילה עתירת חוכמה וממון”. חנה אברהמי, “החלוץ” והעלייה מסוריה – העשור הראשון 1929 – 1939″, שורשים במזרח, קובץ ב (1989) עמ’ 146.
[9] לתיאור של בית הכנסת העתיק בח’לב ראה: דוד קאסוטו, “בית הכנסת העתיק של ח’לב ותולדותיו”, פעמים, 72, קיץ תשנ”ז, עמ’ 84 – 105.
[10] כתב היד המפורסם של התנ”ך, מן המאה העשירית. כתב יד זה נשמר על ידי יהודי ח’לב במשך שש מאות שנה, עד הפרעות בח’לב לאחר קבלת ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל בשנת 1947. יומיים לאחר מכן, פרץ המון ערבי לרובע היהודי בח’לב, שדד ושרף בתים ואת רוב בתי הכנסת. כארבעים ספרי תורה נשרפו. “הכתר” נעלם ורק לאחר למעלה מעשור, נמצא והועבר למדינת ישראל.

[11] התועה בסבך החיים, עמ’ 420 – 425.
[12] שבתאי בוחבוט נולד ביפו בשנת 1870. בשנים 1921 – 1924 היה רב ראשי בח’לב. בשנת 1924 התמנה לרב ראשי בביירות. משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק שני, ירושלים (1938) עמ’ 45 – 46.
[13]
[14] מאיר בן רבי חיים נחמד נולד בח’לב בשנת 1876. נמנה בין מנהיגי הקהילה. ביחד עם חבריו הרב שלמה לניאדו ואליהו יוסף שמאע, יסד את חברת צדקה ומרפא ואת בית החולים היהודי שבעיר. נודע כמייצג של הקהילה היהודית בעיר וכתב רבות על חיי היהודים בח’לב. גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, עמ’ 467 – 468.
[15] משפחת ששון ידועה ומוכרת בח’לב. ביניהם נודע אברהם בן ישועה ששון, שייסד את הדפוס העברי בעיר. בניו אליהו ומשה, לאחר שהדפיסו 13 ספרים, הגיעו למסקנה שאינם יכולים להתפרנס מהדפוס בח’לב ועלו לירושלים. אברהם יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק ראשון, ירושלים (1937) עמ’ 33 – 34.
[16] בן ציון מאיר חי עוזיאל (1880 – 1953) התמנה בשנת 1923 לרב הראשי הספרדי של ת”א- יפו ומ- 1939 ועד מותו כיהן כראשון לציון והרב הספרדי הראשון של ארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הפך לרב הספרדי הראשון של המדינה וגם נשא בתואר הראשון לציון, כמנהג הספרדים מימי התורכים. מילא משנות העשרים תפקידים בכירים בארגונים של הספרדים בישראל וועד העדה הספרדית בירושלים. אברהם חיים, ייחוד והשתלבות, הנהגת הספרדים בירושלים בתקופת השלטון הבריטי תרע”ח-תש”ח (1917 – 1948), כרמל, ירושלים (2000) עמ’ 355.