תמונות ישנות נושנות מילדות נשכחת
מאת אמנון שמוש
חומש ילדוּת
בראשית
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת העיר חלבּ. כך חשב והרגיש והאמין הילד, שנולד וגדל בעיר לפני שמונים שנה, ניזון מגאוותם של אחיו הגדולים על העיר והקהילה. חלבּ עיר ואם בישמעאל. אבל חשיבותה בעולם היהודי לא פחות גדולה. חלבּ היא ארם-צובא. לא זו בלבד שדוד המלך כבש אותה ויואב, שר צבאו בנה בה את בית הכנסת הקדמון, העומד על תילו עד היום, אלא שעפ”י ההלכה היהודית היא בגבול ארץ ישראל וכל חוקי ההלכה – בעיקר המצוות התלויות בארץ – חלות עליה. מכאן שאני למעשה ולהלכה יליד הארץ. אמת הילכתית זו הייתה חבויה במשך שבעים שנה בעמימות ריאליסטית בתחתית זכרוני. כתבתי הרבה מאוד על עלייתי ארצה ומאמציי האדירים להתקרב ולהשתוות לילידי הארץ. הייתי בעינַיי ילד עולה שהגיע לארץ מסוריה. האמת ההילכתית המוסמכת עלתה וצפה אל התודעה שלי מאז עברתי בהוויתי ובכתיבתי מן העולם הזה (עולם השקר) אל עולם האמת שבינו לבין העולם הבא. ראה ספרי הקודם “גלויות מעולם האמת”. ראו זה פלא. אני יליד הארץ ולא ידעתי זאת ולא חוויתי זאת בטרם עברתי את גיל השמונים. היום זו לא רבותא להיות יליד הארץ, אבל כשהגעתי ארצה ילידי הארץ היו מתי מספר בים העולים החדשים וגאוותם על כך הייתה גדולה. לא חלקתי אותה עימהם. הייתי בעינַיי עולה חדש שצריך להתאמץ ולהיות כמו אותם ילידי הארץ שנקראו צברים. היום ברי לי אינני צבר אבל אני יליד הארץ.
עד כאן ההלכה הפסוקה והבדוקה, המקדשת את ארם צובא כעיר שגבולותיה הם גבולה הצפוני של ארץ ישראל. ויש גם מסורות יהודיות עתיקות. למשל זו הטוענת שהעיר נקראה חלבּ כי שם חלב אברהם אבינו את פרתו בדרכו מאור כשדים, שהיא אוּר-פה (עירם של האורפלים) הסמוכה לחלבּ מעבר לגבול התורכי. מאור-פה, היא אור כשדים, עבר אברהם אבינו לחלבּ היא ארם צובא ומשם לארם דמשק בדרכו לארץ המובטחת. כך מספרת המסורת החלבּית.
חלבּ הנקראית בפי הצרפתים Alep ובפי האנגלים Aleppo, קרויה בפי יהודיה גם עיר הכתר. צאצאי הרמב”ם בחרו בקהילה העתיקה, הקטנה והחזקה, להעביר אליה את ספרייתו של הרמב”ם ובראשה כתר ארם צובא. כך הוא נקרא מיום שהגיע לארם צובא. עד אז לא היה לו שם והיה ידוע ככתב היד הראשון הכולל את כ”ד הספרים של תורה נביאים וכתובים. על הכתר כתבתי די והותר במקומות אחרים, בסיפור, ספר מחקר, מאמרים ותסריט. וכל המוסיף גורע. על העיר הגדולה ועל הקהילה היהודית הקטנה שבה, עליי להשלים מה שהחסרתי בכתיבתי עד עתה.
העיר שהיו בה אז כמיליון תושבים והיום מספרם כפול היתה עיר מסחר בינלאומית, תחנה מרכזית בין סין וסמרקנד על דרך המשי לבין נמלי הים התיכון וארצות אירופה. היא קישרה גם בין אפריקה ומצרים ליפו ודמשק, לבין איסטנבול בואכה אירופה. עיר קוסמופוליטית שבה תורכים ופרסים, דרוזים וארמנים וקונסוליות של כל מדינות אירופה, המאוישות ע”י יהודים חלבּים, רובם ככולם בני משפחת פּיצ’וטו. מקומם של יהודי העיר בקשרי המסחר הבינלאומיים הוא בקשר בין העולם הערבי לבין השלטונות הצרפתיים, שקיבלו מנדט על סוריה, היה מרכזי וחשוב לכל הצדדים. הקהילה המזרחית העתיקה, שקיבלה תגבורת אנושית, משכילה, חיונית ונמרצת מגלים גלים של מגורשי ספרד, שמרה על עצמאות דתית, רוחנית ותרבותית והפכה לגשר בין השלטון הצרפתי ואירופה שהוא מייצג, לבין החברה הסורית והאומה הערבית רחבת הידיים והגבולות. כל יהודי העיר שלטו, הן בשפה הערבית, שהיתה הלינגואה פרנקה של האומה הערבית והן בצרפתית שהיתה הלינגואה פרנקה של העולם המערבי. מגורשי ספרד הגיעו גלים גלים, אחר חנייה של שנים או דורות בערי הים התיכון שבין ספרד לחלבּ, כגון תוניס,ליבורנו, סלוניקי ואיסטנבול.
הקהילה היהודית, קהילת ארם צובא, הייתה תמיד קטנה במספרה וגדולה בעוצמתה, הן בקשרים עם העולם היהודי והן כגשר רב תרבותי ורב לשוני בין מזרח למערב, בין הערבים לבין הצרפתים והאירופים. מעולם לא עבר מספר היהודים מעל חמש עשרה אלף. קשה להאמין מה היתה השפעתה של קהילה כה קטנה על סביבותיה. אקפוץ קפיצה נועזת ואומר שהיום מוערך מספר החלבּים בעולם בכמאתיים אלף. זאת תופעה יחידה במינה. היא תוצאה מתהליך קבוע של הגירה והקמת קהילות לווין, הקשורות בטבורן לקהילת האם, כל עוד הייתה קיימת. כל מי שנולד בקהילות הלוויין בכל חמש היבשות הזדהה ומזדהה עד היום כחלבּי. גם אם לא נולד בחלבּ ולא ראה את חלבּ ויודע מעט מאוד עליה. התהליך הזה נמשך גם כשהקהילה נכחדה כליל ואין היום בעיר אף לא יהודי אחד. גאוות ילידי המשפחות שמוצאן בעיר הזאת על היותם חלבּים ונאמנותם למסורות המייחדות אותה היא שם דבר בעיקר באמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית. שגשוגם בארץ ובעיקר בתפוצות ידוע ברבים ונשען על אחדותם, גאוותם, מסורותיהם ופיזורם בכל פינות העולם, שאיפשר להם לגלות את הגלובליזציה בעודה באיבה ולעלות על גליה מעלה מעלה. אלפי יהודים בברוקלין, במקסיקו סיטי, בפנמה או בסאו פאולו, שהסבא של הסבתא שלהם נולד בחלבּ, יזדהו כיהודי חלבּי אמריקני או יהודי חלבּי מקסיקני או יהודי חלבּי ברזילאי. הזהות היהודית קודמת לזהות האזרחית.
המקום היחיד שבו האזרחות קודמת לחלבּיות הוא ישראל. ולחלבּים שבישראל אני מרשה לעצמי להזכיר היום (מוטב מאוחר…) שהם בעצם ילידי הארץ.
אבי משה , מוסא שמוש, הוא ממשפחה חלבּית שחייתה דורות באזור שבין צפון סוריה ודרום תורכיה תחת שלטון הסולטן העותמני עד שנתחם הגבול בין המנדט הצרפתי בסוריה לבין תורכיה המודרני שהשתלטה על חבל אלכסנדרטה, מקום מושבם של האחים שמוש. השם שמוש הוא צורת ההיגוי המקובלת בעיר (ובקהילות יהודיות רבות) של שַמָּש. אחד מאבות אבותיי היה, ככל הנראה, שמש בבית כנסת. יש בעירנו גם משפחות הנקראות שבּות (שבת), שלום (שלם = גזבר) וכדומה. לאבי היו שלושה אחים. אחד מהם היגר לאמריקה והתנתק. לשניים האחרים, עזרא ואהרון, צאצאים רבים בארץ ובתפוצות. חלק מהם המירו את שמם ל-אמיר, על סמך הידיעה המקובלת ששמו של אותו שמש, בטרם ניתן לו שם מקצועו, היה Roi, מלך בצרפתית.
כיוון שאבי נפטר בהיותי בן שבע ואחיו חיו מעבר לגבול התורכי, הסביבה המשפחתית המוכרת והקרובה היתה משפחתה של אמא. היתה לה משפחה ענפה וגדולה שמרביתה היגרה למקסיקו. שמה של אמי ריינה (מלכה) ובארץ נקראה בטבעיות רינה. שם משפחתה קבּאסו, כינוי שדבק במשפחה ששמה המקורי איבן יחיא שמקורה בגרנדה אשר באנדלוסיה בדרום ספרד. השם איבן יחיא הוזכר בכל פעם שהיתה עלייה לתורה והיה צריך לדייק ולא להסתפק בכינוי השגור. החיבור בין שתי המשפחות אופייני לקהילה החלבּית, שהחכימה למזג בין החלק המזרחי הקדום, הקרוי מוסתערבּים (ספוגים בתרבות ערב ותורמים לה), לבין הפראנקוס (אל-פראנג’), הלא הם מגורשי ספרד שחנו בדרכם בכמה מארצות אירופה, ספגו והביאו עימם את תרבותה ולשונותיה.
שלוש תרבויות ושלוש שפות הזינו והעצימו את הקהילה היהודית החלבּית: העברית, הערבית והצרפתית. הרביעית, תרבות ספרד והלדינו, עטפה אותם מבחוץ. כי זאת לדעת ולזכור שהלדינו השתלטה רק בארצות ששפתן מקומית, כגו, יוון, בולגריה ותורכיה ולא בארצות ששפתן בינלאומית ושתלטנית כמו הערבית. ביטויים ופתגמים בלדינו קישטו את השפה המדוברת בקהילה החלבּית – בלילשון של עברית, ערבית וצרפתית. חכמי העיר שלטו בעברית וכתבו בכתב חצי קולמוס, נוּס-קַלַם. הסוחרים הגדולים, החלפנים והקונסולים דיברו צרפתית. בשוק וברחוב, בחנות ובחשמלית, דיברו ערבית. התכתבות הסתרים ביניהם לבין סוחרים יהודים בעולם היתה בכתב חצי-קולמוס. במפגש חברתי התערבבו בחן שלוש-ארבע הלשונות ומכאן המונח שלי בלילשון.
היום עומד על תילו בית הכנסת הקדמון אך אין אפילו יהודי אחד לשמור עליו. בשנות השבעים קיבלו יהודי ברוקלין רשות מאסאד האב, שיפצו את בית הכנסת בכספם והוא עומד במלוא קומתו, שומם ומצוחצח. בשתי השכונות היהודיות – בּחסיתַא העתיקה ואל-ג’אמילייה המודרנית, גרים פליטים פלסטינאים.
תם ספר בראשית.
