מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (2009)
מקורות פרנסה ומסחר
במאות הראשונות התגוררו החלבים כאמור, בשכונת בחסיתה שכונתה – “חארת אל בלאד”, – DOWN TOWN. כלומר שכונה הקרובה למרכזי המסחר בעיר. פרט לרבנים ותלמידי חכמים שנסמכו לרוב על שולחנם של משפחות אמידות, רוב אנשי הקהילה התפרנסו ממשלוחי יד שונים. היו סוחרי טקסטיל בעלי חנויות, או כאלו שעברו עם מרכולתם כשהיא ארוזה בצרור על גבם. סחורה זו הוצעה עת פקדו את המשפחות במעבר מבית לבית. הסוחר סיפק סחורה שהוזמנה או הציע סחורה חדשה. אחרים עסקו במסחר זעיר בחנויות קטנות בתוך השוק הקרוב לשכונה. הם עסקו בסנדלרות, בחייטות, במכולת וירקות, בצורפות זהב ותכשיטים, בטחינת חומרי גלם לתעשייה, במסחר בצמר, בסבלות, בחומרי ניקוי, בתיווך, במוצרי סדקית ועוד.
הנשים, שלרוב ישבו בבית, עסקו בתפירה, תפירת עילית (שמלות לחתונה), רקמה בקרושֶה – בעיקר רקמת סטים של מצעים ופריטים שונים לקראת חתונה של זוג צעיר. עיסוק זה עבר מאם לבת כבר בגיל צעיר. ההכנסה למשפחה לא הייתה מן הגבוהות, הואיל ובהעדר תכנון משפחה נוסף ילד כל שנה וחצי עד שנתיים. זה נשמע אולי הרבה, אך בשל שיעור גבוה של תמותת תינוקות במשפחה %20-%25, כולל הריון שלא הסתיים, היו במשפחה חמישה עד שבעה ילדים. במקרים יוצאים מן הכלל הגיעו גם ל-14 צאצאים. בישלו ואכלו תמיד בבית באופן חסכוני. לא היה קיים מושג של “לאכול בחוץ” (גם מסיבות כשרות). גם כשהבעל יצא ליום עבודה מלא, הוא נשא עמו את ארוחת הצהרים שאשתו הייתה מכינה, או לעתים הייתה מביאה אותה לחנותו. כשהילדים גדלו הצטרפו הם לכלכלת המשפחה כבר מגיל בר־מצווה. הבנות נשארו בבית ועזרו בעבודות הבית, ולאחר מכן בצעו בבית עבודות-יד שהוזמנו אצלן.
מגוריהם של החלבים בבחסיתה היו צנועים בדרך כלל. מספר משפחות היו מתגוררות במבנה של קומה אחת. היו אלו מספר חדרים שהיו בנויים סביב חצר. חומה הקיפה את המכלול ולה שער כניסה אחד, ישירות לחצר. באחת מפינות החצר היה מטבח משותף, ובפינה אחרת “בית כבוד” – משמע, השירותים. ליד השירותים היה חדרון בו היו מתקלחים. איך? באחת מפינותיו עמד דוד מים – כַבְּיֵה (אותו היו ממלאים ממשאבת-יד שהייתה בחצר)על פרימוס שחימם אותם. את הגוף היו שוטפים עם קערה ובה מים מהדוד. אם היו חמים מדי היו ממלאים חצי קערה מדוד אחר של מים קרים( משלימים עם מים חמים והופ.. יוצקים מעל לראש. כמובן שגם לשימוש ב״חדר מקלחת” זה היה תור ידוע ומסודר בין המשפחות. ילדים ותינוקות התקלחו בגיגית, לרוב בחדר המגורים.
כל משפחה התגוררה בדרך כלל בחדר אחד, והחצר שימשה כאתר עבודות בית כלליות כגון, כביסה, ייבוש כביסה ולעבודות ניקיון שונות. את הכביסה היו מחממים בדוד ומתחתיו פרימוס או שהבעירו עצי הסקה לאותה מטרה. לכל משפחה היה את יום הכביסה שלה אותה הייתה תולה לייבוש בחצר. גם המטבח, שלא היה גדול, היה בשימוש בתורנות.
בשבתות וחגים שימשה החצר כמקום בילוי משותף וכמגרש משחקים לילדים. מכאן ברור שהחדר שימש לשינה בלבד. אז איך מלינים משפחה של שבע – שמונה נפשות או יותר בחדר אחד? היו מניחים מזרונים על כל הרצפה וכל אחד ידע למרגלות מי הוא ישן. לרגעי ההתייחדות של ההורים היו אוזניים כרויות מבלי משים. בבוקר, היו מערימים את כל המזרונים באחת
מפינות החדר – “רִימֶה”- כך כונתה הערימה. השטח שהתפנה בחדר עבר “הסבה” לשימוש היומי.
התעשרותן של משפחות במרוצת הזמן גרמה לכך שהן ישכרו בתים מרווחים יותר ויתנתקו משכונת בחסיתה. זה קרה בעיקר לאחר רעידת האדמה ההרסנית ב-1822, כאשר רוב בתי העיר העתיקה נהרסו. הם החלו בונים לעצמם בתים מפוארים ומרווחים יותר באזור האורבאג׳ המתפתח – שכונת ג’מילייה- בצפון מערב העיר, וזאת במרחק של קילומטר אחד מבחסיתה. השינוי באזור המגורים פתח בפניהם גם אפשרויות בילוי והנאות חדשות. הנשים התלבשו יותר לפי צו האופנה האירופית, ריקודים מעורבים בסלונים, בתי קולנוע, ישיבה בבתי קפה ואף שיחקו בקלפים. צעד זה חידד באופן משמעותי את הפער בין שתי שכבות אוכלוסיית חלב. הפריד בין מיעוט לרוב, בין בני מעמד כלכלי בינוני ומעלה ובכי מעמד כלכלי נמוך יותר, בין בעלי השכלה צרפתית שהגיעה עם חדירתה של רשת “אליאנס” לחלב לבין
חסרי השכלה זו, בין אלו הפתוחים למערב לבין אלו שהמשיכו לדבוק בחינוך לפי המסורת בלבד.
הגעתם של הפרנקוס לחלב בשלב מאוחר יותר והרגלם לסחור עם נוצרים גרמה להתרחבותו של המסחר ופעולות התיווך של סוחרי חלב. הם התגוררו בשכונות שונות של חלב ולאו דווקא בגימילייה. היו חברות אירופאיות שאף הקימו סניפים בחלב להרחבת פעילות, המסחרית בעיר. תוך כדי שהייתם אף העתיק, תהליכי ייצור, בעיקר של טקסטיל לארצם – צעד שהחליש את התעשייה המקומית. אלו שעסקו במסחר עם גורמי חוץ לא הפריע להם כלל מהלך זה. התפתחות זו לא כללה את תושבי בחסיתה וכך, הפער הכלכלי בין שכבות אלו גדל עוד יותר.
מראה המטבח המשותף לשלש משפחות. לכל טבחית היה את ה״טבכה” – ה״מבשלת” – קרי – תנור הבישול שלה. המחשה זו היא פרי מכחולו של הצייר אברהם שמי שהם מחלב, לפי מיטב זכרונו, ומוגשת באדיבותו.
