מפיה של לילה, אחותו של מיסיו פרג׳ ששון, שמעתי אגדה מענינת על מקור השם במיה שניתן לאותו ירק טעים שיהודי חלב נהגו לבשל ברוטב חמוץ מתוק ולאוכלו עם האורז.
ומעשה שהיה כך היה. מלך רב עוצמה הזמין יהודי אחד לחצרו וציווה עליו להביא ירק טעים ומבושל, שטרם התנסה המלך בו. המלך טרח להזכיר לאותו יהודי שהוא כבר טעם תשעים ותשע סוגים של ירקות מבושלים, וטעימים לחיכו. הוא איים על אותו יהודי שיוציא אותו לתלייה אם לא ימצא לו את מבוקשו.
יצא אותו יהודי לשדות ארם צובא. התקופה היתה תקופת העומר, והנה הוא מוצא לו בשדה אחד, את אותו ירק שקוראים לו היום ״במיה״. הוא הביא את הירק לאשתו בערב שבת עת הכינה את האורז והשעועית המסורתיים. בצר לה, ניסתה אשתו להעשיר את הטעם של הירק, הוסיפה לו עגבניות מרוסקות, תבלינים, רוטב חמוץ־מתוק וקצת שמן. טעמה את יצירתה, והנה זה ערב לחיך. הוסיפה זאת לאורז, והנא זו ארוחה מלכותית.
מיהרה האשה לשלוח את בעלה ביום ראשון להתיצב בחצר המלך ובידו התבשיל הגאוני. טעם המלך, וליקק את אצבעותיו, כי ערב לו הירק המבושל מאוד. היהודי ניצל מתליה, אך המלך פנה אליו בפתאומיות: אמור לי מה שמו של ירק טעים זה? נזכר אותו יהודי, בלחץ התגובה שעומד לרשותו, שזהו הירק מספר מאה שהמלך מתנסה בו. חשב שהנה ״בא מספר מאה״, ״בַא־מאֶה״ בעברית ענה היהודי. כך השתרש השם ״במיה״ בפיהם של הערבים.
