מתוך החוברת “דרך ארץ” מס’5 אקטובר 1989
מי ומי ביהדות חלב
אברהם אלפיה – מחנך הדור
מאת: שלמה טורקייה עורך בעיתון הצרפתי ״ליברסיון/ פרים
בבירות שבה נולדתי, גדלנו, אני ואחי , תוך הערכה לתרבות הצרפתית. אמא אמרה לנו תמיד שזה נובע מאביה, אברהם אלפיה, מורה בחלב — אישיות אגדתית, שלצערנו לא הכרנו. ידענו רק שבמשך מלחמת העולם הראשונה היה קושר לצווארו פנס כיס קטן על מנת ללכת מבית לבית לתת שעורים פרטיים בשפה הצרפתית.
תמונה זו מאוד מצאה חן בעינינו. עבורנו, ארבעת הבנים, הזכירה לנו את הפילוסוף היווני דיאוגו אשר, המנורה בידו, חפש בנאדם.
בהאירו את דרכו ברחובות הבוציים והחשוכים של העיר הטובה חלב, היתה לסבא שלנו מטרה פחות יומרנית: להפיץ החינוך ולכלכל את משפחתו. אך השפעתו העקיפה על חיינו היתה אדירה. בלעדיו לדוגמא אני לא הייתי היום עיתונאי בפריס.
ניסיתי איפוא לדעת מי היה סבא זה, בלתי ידוע, שלו אני חייב כה הרבה. קודם כל גיליתי שדורות של תלמידים, מפוזרים היום ברחבי העולם, חייבים לו תודה נצחית. הסבירו לי שבתחילת המאה, בחלב, להיות מורה זה להיות אישיות מהמעלה הראשונה, הרבה יותר מאשר בנקאי או איש עסקים. הוא לבדו שיקף את התרבות במלוא מובן המלה. הוא היה החלוץ אשר הוביל את האנשים ממעמקי הבורות לאור הגדול של הידע. ועובדה שאיש זה היה, בנוסף לכך, כה מנומס, מסור, פשוט ומופנם עד כדי בישנות ובקיצור, גינטלמן אמיתי, הגדילה את האהדה שהיה זכאי לה.
פגשתי יום אחד בידידה שהכירה אותו. היא אמרה לי שהמשקפיים האווליים, עם מסגרת המתכת, שהרכבתי על אפי, דמו כשתי טיפות מים למשקפי סבי. נסער ע״י פרט זה שאלתי למי סבי היה דומה. הידיעות שנאספו הסתכמו במעט מילים: אף בינוני, קצר ראי, קול מתוק ושקט, לבוש תמיד כיאות (אימי אמרה שאף פעם לא ראתה אותו בפיזימה); הוא עבד ללא ליאות. בתום יום לימודים בבית הספר היה נותן שיעורים פרטיים בביתו בערב. לאחר מכן היה טורח לתקן את המחברות של התלמידים עד מאוחר לעלייתו על משכבו.
לא היה לו כל בילוי, קולנוע או משחק קלפים. למדתי לדעת שסבתי, בתו של הרב הראשי של העיר, שהיתה אישיות חזקה, העדיפה חיים יותר תוססים, יותר חברתיים והיתה באה איליו בטענות.
העסקים שהעסיקו את הקהילה החלבית כולה השאירו אותו אדיש. כאילו לא היה שם. ברגעיו הבודדים של מנוחה היה צולל בקריאת העתון הצרפתי Le Temps שהיה מגיע אליו דרך הים מפריס הרחוקה.
לילדיו היו כה מעט רגעי קרבה אליו. וכך הם זוכרים בערגה את היום בו סבי שר להם ״טוראדור״ של ביצ׳ה.
כל הפרטים האלה חדדו את סקרנותי. שאלתי את עצמי איך חלב בתחילת המאה יכלה ליצור איש כזה! התשובה לכך היתה שזהו מעשה נפלא: בסביבות 1900 מלאו לסבי שלוש עשרה שנה כאשר בית הספר ״כל ישראל חברים״ מציינו לשבח כתלמיד מבריק. הוא נשלח למשך חמש שנים לפריס ללמוד בבית הספר המרכזי של ״כל ישראל חברים״, לקראת תעודת הבגרות, וכולל לימודי פדגוגיה. אני מתפלא — עד היום — איך שהייתו הממושכת בפריס, לא שינתה במאומה את אופיו השקט והעדין.
לאחר גמר לימודיו נאמר לו שאסור לו ללמד בסביבה שבה נולד והוא נשלח לבגדד. הוא עולה על כרכרה ופניו לבגדד — הרפתקה שכאילו נלקחה מספורי אלף לילה ולילה: נסיעה של ארבעים יום וארבעים לילה, עם החלפת סוסים בתחנות, ושודדי דרכים המאיימים על הנוסעים. בבגדד הוא אינו סובל את האקלים: יותר מדי חם, ובעיקר הבדידות. גם המלריה מתערבת שלא להזכיר את הגעגועים למולדת. בכל זאת הוא מחזיק מעמד כמה שנים. יום אחד, מבלי לחכות לרשות, שנהג לבקש מבלי הפסק, הוא מאבד סבלנותו ולוקח את הכרכרה לכוון חלב.
הנהלת ״כל ישראל חברים״ מסתכלת בעין רעה על ״המרד״ של סבי ומפטרת אותו. מבלי להתייאש הוא מחליט לייסד בית ספר משלו. הוא שוכר בית בן שלוש קומות, מגייס רבנים ללימוד השפה העברית ולימודי דת וכן מורים לצרפתית וערבית.
בית הספר החדש של מר אלפיה זכה להצלחה כל כך גדולה שהתלמידים נוטשים בהמוניהם את בית הספר של ״כל ישראל חברים״ על מנת לעבור אליו!
פורצת מלחמת העולם הראשונה. כל בתי הספר נאלצים לסגור דלתותיהם. בתקופה זו נוצרת הדמות האגדית אשר מסעירה אותנו עם היום: זו של סבא, בן שלושים שנה, מצוייד בפנס כיס, מרויח-את לחמו ע״י מתן שעורים פרטיים לילדי העיר. כמה שנים לאחר מכן, מתענינת — משום מה — השגרירות הצרפתית בסבי. התקופה עדיין סוערת. הטורקים, האנגלים והצרפתים מנהלים מלחמה עקשת על ההשפעה בסוריה. ואז מעניקה צרפת לסבי את אות ההוקרה: מדליה מלווה בסך 300 לירות זהב, על כי המשיך, במשך כל זמן המלחמה, ללמד את השפה הצרפתית. אוצר קטן!
הוא משתמש בכסף לפרעון המשכנתא על בית שבו נולד שנה לאחר מכן דודי אלפרד. השמחה היתה גדולה, עם הולדת דודי אלפרד.
ברית המילה היה אירוע גדול: שר החינוך והתרבות הסורי היה בין המוזמנים ורקד לצלילי התזמורת. הילדים רכשו עגלה לרד הנולד. עבור סבי זה היה יום הנצחון הגדול.
באותו זמן מונה מנהל חדש לבית הספר ״כל ישראל חברים״ בחלב. קראו לו מיסיו פנסו. הוא מוצא בית ספר עזוב כאשר בית ספרו של סבי משגשג. מבלי לאבד זמן, הוא פונה להנהלה בפריס ונוקט בצעדים הדרושים על מנת להחזיר הבן האבוד. סבי הסכים מיד לסגור את בית ספרו. הוא מעמיס ספסלים וציוד. מלווה במוריו ותלמידיו, הוא חוזר עטור נצחון לכור מחצבתו. אך מתברר שהוא שכח פרט קטן. תקופה של כעשר שנים שהיה מחוץ למסגרת לא תלקח בחשבון בעת יציאתו לפנסיה בחישוב הוותק שלו. פרט זה גרם לו לאחר יציאתו לפנסיה, עקב מחלה לחיסרון כיס.
במשך כעשרים שנה הוא מנהל חיים שקטים בבית היפה שרכש. הוא מסרב לקבל על עצמו את ניהול בית הספר כאשר מציעים לו את התפקיד ואומר שהוא בנוי ללמד ולא לצוות.
מדברים עליו כעל אדם המסוגל לפתוח ע״י הסבריו את הראש הכי סתום. ענין של אופי. הוא עובד ללא ליאות. יותר מדי שעורים, הרצאות, וכדומה, ומצב בריאותו מתערער. בסבלנות הוא יוצר קרן קטנה עבור כל אחד מבניו. הוא גם מכין נדוניה עבור בתו היחידה, אמי: אליס.
יום אחד, בשנת 1929, הוא חוזר לביתו בשעה 11.00 בבוקר ומוצא את בתו אליס, בכתונת לילה, עוזרת לאימה בבשול. היא היתה כבת שתים עשרה שנה וסיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר העממי. עד למציאת בעל היא עוזרת בבית כפי שדורשת המסורת. המראה הנגלה אליו היה בלתי נסבל!
״תתלבשי מידי׳ הוא צועק. הוא, ,אשר מימיו לא הראה סימן של תקיפות, ומבלי לשאול לדעתו של איש, מוביל את הקטנה ורושם אותה לבית ספר תיכון נוצרי, כי לא היה אז בית ספר תיכון יהודי בעיר חלב. היא תמשיך את לימודיה שם עד לתעודת הבגרות. אך בינתיים: איזה סקנדל בעיר, מקום שבו נזהרו אז מלימודים בבית ספר נוצרי כמו ממחלת הצרעת; איך מר אלפיה, מורה בבית הספר היהודי, שולח את בתו לבית ספר נוצרי?
הוא מחזיק מעמד מאוחר יותר, כאשר המחלה מנעה ממנו לעבוד (הוא אבד את קולו עקב טעות בטיפול רפואי) מחליפה אותו בתו אליס בהוראה, ובגיל שמונה עשרה נותנת שיעורים לבחורים בגילה.
שנת 1929 שטפה את רחובות חלב בהפגנות סוערות למען עצמאות סוריה. העיר נשארת סגורה לשנה. המפגינים זורמים בהמוניהם, לרובע היהודים, ג׳מיליה. בראשם בנו של המנהיג הסורי הַנָנוֹ, אחד ממנהיגי התנועה לעצמאות סוריה, צועק יותר גבוה מכולם: ״הלאה צרפת״! במרפסת, בקומה השלישית, עמדו בניו של המורה אלפיה מסתכלים על המפגינים. והנה פתאום, על יד ביתו של סבי, השתנתה סיסמת המפגינים: ״יחי מר אלפיה״ צועקים הקולות.
תארו לעצמכם, בשיא המשבר, קהל ערבי פנאטי מריע ליהודי! בעצם, מדוע להתפלא? הרי סבי הוביל את סירתו בהתמדה ובעשקנות והתקומם כל פעם שהפריעו לו למלא את תפקידו בשרות החינוך. הוא לימד יהודי□ — אך ג□ ללא אפליה, נוצרי□ ומוסלמים. הוא עשה זאת במסירות ובאהבה. הרחוב הלאומני הסורי שילם לו כגמולו, כי סבי הוא אשר יצר את רוב הבחורים שהנהיגו את ההתקוממות ובראש ובראשונה את בנו של הננו מנהיג המרד לעצמאות סוריה.
ואם תלמידיו הפזורים היום בעול□ כולו נזכרים מתוך געגועי□ לתקופה זו — אני, שלא הכרתי תקופה זו, לא יכול שלא לנחש את טעמו של גן העדן האבוד.
