מתוך החוברת “דרך ארץ” מס’5 אקטובר 1989
לנגד עיני
מאת: רפאל סיטון
על דמויות חלביות שהשפיעו עלי כנער יהודי באר״ץ
כשאני מדבר היום על הנוער, אני מתכוון לנוער יליד שנות השלושים בקהילות חלב — ואני אציג להלן את הדמויות שהשפיעו עלי כדוגמה להשפעות שהיו על יתר הנערים, חברי הקהילה. נוער זה עבר
אירועים היסטוריים חשובים, חלקם שינה את פני המזרח התיכון, חלקם השני שינה את פני העולם, והחלק השלישי שינה את פני קהילת ארם־צובא.
בסוף שנות השלושים, עת הצטרפו הצרפתים בסוריה לכוחות וישי, וקיבלו על עצמם את הפילוסופיה הנאצית, הייתי אז כבן תשע. השתייכתי לארגון ״הצופים״ — שם למדתי את היסודות הראשוניים של הסדנאות, כפי שמישמים אותה היום בצבא.
לנוער חסר אז ארגון רעיוני ציוני, כדוגמת ארגונים אלה שהיו בקהילות יהודיות אחרות. אומנם, הגיעו לחלב שליחים מארץ ישראל, אבל, אלה היו מתי מספר שפעלו ללא מסגרת ארגונית מסודרת. אין אני נוקט עמדה כאן לרע או לטוב; אינני מבקר ואינני משבח — משום שאין אנו כרגע דנים בנסיבות ובסביבה שבהם ארגונים אלה יכלו או לא יכלו לקום בסוריה.
מצב זה השאיר את הנוער היהודי החלבי פרוץ למשבי רוח מהרחוב. ב־1942, לדוגמא, נכנסו הבריטים לסוריה למדו את המשטר הפרו־נאצי בסוריה. נערים יהודים רבים. שרובם הגדול לא הגיע עוד לגיל הבר־מצוה. התארגנו וברחו לישראל. בעליה מרשימה שפרטיה טרם פורסמו עד היום. אין ספק שפעילות זו קיבלה השראות מרוח הציונות הדתית של אהבת ארץ ישראל. מהמסרים שהשליחים החדירו בנוער. ומהתהפוכות שחלו בשלטון וישי הפרו־נאצית ועד למיגורה בידי הבריטים.
מענין שאף ארגון קהילתי לא תמך בתנועות נוער אלו. ולא הפך אותם לתנועות קהילתיות עממיות. להיפך. זכורה לי שבת אחת. עת הופיע רב מכובד מהקהילה בשעת התפילה בבית הכנסת המרכזי של הג’מילייה. וביקש מההורים לא לשלוח ילדיהם לארץ ישראל. משום שדיני הכשרות אינם נשמרים שם. כך. הנוער הלך לבדו. סמך על עצמו. והתבגר מהר.
נער הייתי. ב״תלמוד תורה״ התחלתי, ״באליאנס״ המשכתי, ומשנשרף בפרעות, לבית ספר תיכון ממשלתי עברתי. ספגתי איפה מקורות משני שורשים גדולים: מקורות היהדות כפי שהתהוותה בחלב, ומקורות ערביים סוריים שהשפיעו עלי במסגרת חינוכי. כך גם יתר חבריי, הנערים, שאותם תמצאו היום בארץ, ברחבי העולם, וחלקם הזעיר אף בסוריה כיום.
זכורים לי שלוש דמויות סוריות ערביות שהשפיעו עלי כנער, ועיצבו את אישיותי לאחר מכן.
בין השנים 1943 — 1945, התרוצצו המעצמות הגדולות סביב המזרח התיכון. כל מעצמה רצתה בחלק משלה בו. הבריטים היו אז בעירק, במצרים, בעבר הירדן, בארץ ישראל, ושאפו גם לשלוט בסוריה ובלבנון. הם התחילו להתסיס, בשקט ובמחתרת, את התנועות הלאומניות הסוריות נגד השלטון הצרפתי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ערב חג השבועות 1945. לא עברו יומיים שבהם שררה שמחה רבתי בכל סוריה על סיום המלחמה העולמית הזו, והנה פרץ המרד הסורי נגד השלטון הצרפתי. אנחנו, כנוער יהודי חשנו אז רגשות מעורבים: מצד אחד, מושפעים היינו מהורינו וממורינו שחזרו והתריעו מהסתלקותה של צרפת מסוריה וממתן עצמאות ללאומנים הסורים, דבר, שלדעתם, היה גורר צרות לקהילה היהודית. מצד שני, היינו ביחסי ידידות עם חברים ערבים, למדנו תרבות ערבית, והבינונו את מושגי היסוד של חרות העמים ושלטון עצמאי לנשלטים.
כנער, היה לי קשה לקבוע עמדה חד־ משמעית לכאן או לכאן.
כאן הופיעה דמות שהשפיעה עלי רבות עד היום הזה. זוהי הדמות באישיותו של בחור מוסלמי, שכן לנו, בשם עאדל גוראני, בן כעשרים פלוס, וממשפחה אמידה בחור זה לא אהב את הלימודים במיוחד — איש לא ידע איך הוא מעביר את יומו. הוא היה טיפוס נע ונד בשכונה, בין באיה ויוצאיה במשך כל שעות היום — כך, שהיכן שתלך תמצא אותו לידך. פיזית, הוא היה שרירי, גבוה, בעל גולגולת גבוהה ותווי פנים מביעים גבורה. הוא שמר יחסים טובים עם יהודים. הוא היה כמו תמצא אותו בכל מקום שיש בעיה כלשהי, להפתעתי הרבה, הוא הצטרף למרד הסורי נגד הצרפתים. עם פרוץ המרד, הסתגר במקום מגורינו שהיה ליד משפחת אליהו צבאג, ורחמו מצרי. דירתנו היתה בקומה השניה. את הדלת חיזקנו בשולחנות עץ כבדים, כדי שלא יפרצו את הדלת בשעת המהומות.
כשבועיים לאחר פרוץ המרד, התרחשה בכיכר שלידנו מערכה גדולה בין המורדים הערבים לבין צבא הכיבוש הצרפתי. שתי משאיות וקומנדקר צרפתיים נתפסו ע״י המורדים הסורים והועלו באש. התחיל בסביבה מרדף מלווה בנשק חם.
והנא אנו שומעים רעש מוזר בבנין שלנו. הזזתי, מתוך סקרנות, את התריס (abat-jour בלשוננו). אני רואה את עאדל גוראני שכוב במרפסת שלנו, ובידו רובה שאותו אוחז באופן מקצועי, ומכוון את הרובה לעבר קצין צרפתי ברחוב, מבין החרכים של גדר המרפסת. קלטתי שרדפו אחריו והוא מצא מחסה במרפסת שלנו. אמי כמעט רצתה לצעוק לעבר הקצין שיברח בטרם יתקע בו עאדל את כדורו… שניות אלו היו כמו נצח עבורי. חיכיתי לירי — אך הירי לא בא. מנעתי מאמי לצעוק, מפחד שהצד המפסיד יתנקם בנו אחר־כך. בסופו של דבר, הגיע רכב צבאי שאסף את הקצין. העזתי ויצאתי למרפסת. הזמנתי את עאדל אלינו פנימה. שאלתי אותו למה לא ירית? דקות ארוכות עברו עד שענה לי: ״לא היה לי לב לירות״!
למדתי, מאז, שבמלחמות ובמאבקים בין אויבים, ישנם היבטים אנושיים; ובסופו של דבר, כל חייל וכל לוחם, הוא, קודם כל, בן־אדם עם רגשות ותחושות. דמותו של עאדל והתנהגותו זו מלווים אותי כל אימת שאחזתי נשק במסגרת שירותי בצה”ל.
הערצתי אותו כפטריוט. חיכיתי ליום שבו גם לי יהיו האפשרויות לישם את רגשותי הלאומיים. יום זה הגיע מהר ממה ששיערתי – עם צו גיוסי לצבא העצמאי הסורי.
עם מיסוד הצבא הסורי ותשתית הגיוס, ב־1949, פרסמה ממשלת סוריה רשימות חייבי גיוס ראשונים. ברשימה זו נכללו כל היהודים שגילם מתאים לגיוס חובה. רשימת הבחורים היהודים האלה הודפסה על כרוז רשמי ממשלתי ונתלתה, לידיעת הרבים, על קיר קפה שיקה chicca קפה מרכזי, בבעלות יהודית, במרכז שכונת הג׳מיליה. היה מי ששילם ״כופר” ושוחרר — כך עשה הרוב. אבל, שלושה בחורים יהודים שהיכרתי דוקא התגייסו לצבא הערבי הסורי; את שמות משפחותיהם אני זוכר: אחד ששון, השני גבאי, והשלישי דבח. גם אני הוזמנתי לבדיקות רפואיות כחייב גיוס כביכול, מאחר ובלבלו את תאריך הלידה של אחי המבוגר ממני עם תאריך הלידה שלי.
קיבלתי זאת ברגשות מעורבים. זוכר אני את חגיגות העצמאות של סוריה, שלש שנים קודם. בחלק מהחגיגות השתתפתי עם חברי המוסלמים ובליבי דאגה לגורלנו העתידי כיהודים בסוריה העצמאית, וקנאה שהנה החברים המוסלמים שלי מגשימים את שאיפותיהם הלאומיים, בעוד אנחנו, הצעירים היהודים, טרם הגשמנו חלום השיבה לארץ ישראל. סוריה נכנסה לתקופת אי־יציבות, עם הפיכות צבאיות חדשות לבקרים. עקבתי בענין רב אחרי הצעירים הסורים שהיו צועקים: ״יחי שוקרי אל־קואתלי״ — ומספר ימים לאחר מכן היו צועקים בהתלהבות: ״יחי חוסני אל־זעים״ (המנהיג החדש שתפס את השלטון בהפיכה צבאית).
רגשותי כיהודי גברו לקראת צו הגיוס שנחת עלי. בהתיעצות משפחתית הוחלט שעלי לברוח לבירות שבלבנון — ואכן כך עשיתי. הבריח אותי נהג מונית נפלא, שאותו עוד אזכיר בהמשך. שמו היה אופו בציל.
ירושלמי אני. בתור שכזה. נהגתי שנים רבות לטייל בשבתות, עם משפחתי, בירושלים. לא פעם סיפרתי להם פרטים על בריחתי הנועזת לבירות, אך, הפריע לי שלא גילו התלהבות מספיקה לסיפור בריחתי זו. והנה, באחת השבתות בחז־ רתנו מטיולנו בעיר העתיקה בירושלים, נעצרתי לרגע קט, ליד שער יפו, כמי שכפתו שד! מולי עומד אותו נהג מונית שהבריח אותי לבירות! נפלנו זה בזרועותיו של זה, ודמעות זלגו מעינינו. הוא פנה לילדיי, ובגאווה הצהיר: ״אני הברחתי את אביכם מחלב לבירות! ובאיזו דרך!״. למען האמת, די נהניתי שבני בכורי הטיח מיד כלפי: ״אם כך הסיפור רציני!״.
אופו בציל זה היה נהג בחברת אל־ קרנק, שמשרדיה שכנו ברחוב ברון היוקרתי, מול אותו מלון מפואר ״הוטל ברון״. היתה לו מונית גדולה, דסוטו 180, בצבע זהב, ששמה יצא כמכונית מיוחדת בעיר אז. אם כבר מזכירים אותו, אז אני מבקש להזכיר את חסדו איתי ולהביא את צערי שלאחר מכן הוא נרצח באירוע שהיה בטול־כרם.
לדמות מענינת אחרת היתה השפעה רבה עלי. זהו בחור בשם אחמד סיקר, אשר למד בסמינר למורים ״סולטני״. גם הוא היה דמות בעייתית: אין אירוע, הפגנה, התרחשות, התקהלות, או כל דבר המוני אחר שלא נטל בו אחמד זה חלק. בחור נמוך היה, אך אתלטי. ידו בכל, ויד הכל בו: הוא היה סטודנט נצחי באותו סמינר למורים. חמש־שש שנים למד שם, ואת לימודיו לא גמר! פעיל פוליטי היה, עם כשרון להלהיב אנשים ולגרור אותם לפעילות. הפגנה שאותה הוא היה מארגן, היתה מתחילה בעשרים מפגינים, ליד סמינר ״סולטני״, אך היתה מסתיימת באלפים עד שהיתה מגיעה למסגד הצדיק בג׳מיליה —מרחק של כשני קילומטרים הליכה מהסמינר. התנהגותו היתה ספונטנית. התלהבותו גררה המונים: דגל גדול בידו וסיסמאות מלהיבות בפיו. הוא פעל בתמים ובמלוא. המרץ להרעיש את העיר יום־יום למען עמצאות סוריה. איכפתניק היה, עם רגש לאומנות בלתי ניתן לעצירה.
מדי פעם, הוא מגיע ״לתלמוד תורה״ ומשכנע את המנהל, מסיו פרג׳ ששון, שהתלמידים היהודים חייבים להצטרף להפגנותיו, למען יראו וייראו שגם היהודים מעונינים העצמאות המדינה שבה הם חיים. הוא הצליח מספר פעמים לארגן את תלמידי ״תלמוד תורה” להצטרף להפגנות היום זה נשמע סוריאליסטי. הפגנה עצומה בסוריה, נגד הצרפתים, כאשר המשתתפים יהודים ומוסלמים כאחד, צועקים בהתלהבות רבתי, כשדגלי סוריה בידם 
— ״אנחנו רוצים אחדות סורית של איסלאם, יהדות ונצרות״.
בהפגנות אלה השתתפתי. הערכתי את אחמד סיקר כפטריוט לוחם, ואידאולוג רציני. למעשה, קנאתי בו שיכול היה לתת ביטוי כה רועש לרגשותיו, בעוד אנחנו, היהודי□ לא יכולנו להביע רגשותינו בחופשיות!
הדמות השלישית שהשפיעה על חיי ועל עיצוב אישיותי, הינה דמות ססגונית מיוחדת במינה. למעשה, עם עליתי ארצה והשתלבותי בתפקידים מיוחדים במשרד הביטחון, עמדה דמות זו לנגד עיני כדגם לחיקוי. זוהי דמות פרוזאית, ידועה בשם אבו־אל נאג׳. זהו צאצא למשפחת פנצה המוסלמית, ״שחקן״ מוכשר, עם כשרון בלתי רגיל לחקות אחרים, ובמיוחד את הנשים היהודיות המבוגרות אשר היה להן סגנון דיבור והתנהגות משלהן.
מדי שבת בשבתו, עם גמר תפילת הבוקר, יוצאים המתפללים, אנשים ונשים, מבית הכנסת לסיבוב בשכונה בטרם יעלו הביתה לארוחת שבת. .אבו־אלנאג׳ היה נצמד לאחת הנשים, לוקח אותה ״אנגאגיי״ engage זרועו בזרועה, ומפטפט איתה על הא ועל דא, בסגנונה, בטון הדיבור שלה וכמילים המיוחדות שרק יהודי חלב. וזקנותיה במיוחד, נהגו להשתמש
״מה נשמע חנה? אוי כמה שאנחנו מתים מגעגועים אלייך״. או ״אוי ואוי לגויים האלה (מוסלמים), אין לתת בהם אמונה, אפילו עד לקבורה״. אותה זקנה היתה עונה לו, לתומה, באותו סלנג ובאותו מטבע לשון, לקול צהלות השמחה שלנו. זוכר אני איך הוא לקח אנגאג׳י, יום אחד, את דודתי, והתחיל לחמם אותה נגדנו. היא מיהרה לפרוק את רגשותיה ותלונותיה עלינו, אך, לא שכחה לשאול: ״בן מי אתה?״ ממהר הוא להגיב: ״אבן אל נאצר אנא…״ בן למשפחת נאצר אני, לא משפחת נאצר הערבים (נוצרים), ולא משפחת נאצר הגויים (מוסלמים), כי אם זו של ״בני עמנו״ (היהודים).
אבו־אל נאג׳ זה, מחוסר עבודה קבועה היה שוטר פקיד במוסד אל־חרירי, מסדר ג’ובים, מחליף כספים… ובעצם מה לא?
בתפקידי בארץ במשרד הבטחון, הוטל עלי, לא פעם, לשנות את זהותי ולאמץ לעצמי זהויות אחרות. אבו־אל נאג׳ זה היה תמיד לנגד עיני, בעת ביצוע משימות כגון אלו שהוטלו עלי.
פשוט שאפתי להגיע לשיא השלמות כפי שהיתה לו בעת שידע להסתיר את זהותו, ולאמץ זהויות אחרות בהצלחה רבה.
רפאל סיטון בן משה סיטון יליד 1932 בחלב למד בתלמוד תורה בג׳מיליה ולאחר מכן סיים את בית ספר אליאנס בג׳מיליה. ב־1945 נכנס ללמוד בבית ספר ממשלתי ״אלפארוק״ בג׳מיליה עד שנת 1949 שהיא שנת עליתו ארצה, עלה ארצה במוצאי ראש השנה שנת 1949 דרך לבנון אחרי שארגן קבוצת עולים גדולה שעלתה ארצה. שרת ב־צ.ה.ל משנת 1950 בתפקידי מודיעין שונים והגיע לדרגה בכירה של סגן אלוף. היה בשליחות המדינה בחו״ל, פרש לגימלאות מ־צ.ה.ל בשנת 1977 ומאז התמסר למלאכת לימוד השפה הערבית במקומות שונים כגון משרד החוץ, האוניברסיטה העברית/מרכז בובר, עירית ירושלים, משרד הבטחון ועוד. נשוי פלוס 3 בנים מתגורר בירושלים.
