*ראיון זה הוא אחד מתוך פרויקט עבודת מחקר שנעשה במרכז למורשת יהדות ארם צובא בשנת 1996.
הראיונות נקלטו ונכתבו על ידי סטודנטים שונים אשר ראיינו את ילידי חלב, והועלו לאתר האינטרנט בשנת 2018 אחרי 22 שנה ללא שינויים כפי דברי המרואיינים, על מנת לשמור על מקוריות התוכן.
אנו מזמינים אתכם להיות חלק מההמשך הפרויקט החשוב הזה ולשלוח לנו את סיפורכם או ליצור עמנו קשר לראיון חדש

ראיון עם בַרוּך חָבֶר

מגישה: ורד פרץ (נקש)

שנת הראיון: 1996


שמות שהוזכרו בראיון: בַרוּך חָבֶר, חכם בוֹבוֹ, חכם מָמִייֶה, חכם אָסְלַן עָטִיֶה, מר יַעַקוֹב שְחֶיבָר, חכם מְנֶפִיכִי, חכם עַזוּז.


ברוך חבר נולד בעיר חלב בשכונת “אִילֶא” -שכונה לבני המעמד הבינוני, אליה נכנסים דרך “באב אל פרג’ “– “דרך העושר”.

את ילדותו הוא בילה בכִתָב, שם למד אלף-בית ובהמשך למד תורה אצל חכם באבו וחכם מָמִייֶה.

עם סיום לימודיו בכתב עבר לבית הספר “אַלִיאָנְס”, שם למד שלוש שנים אצל מורות צרפתיות. מאחר ולאביו היו חסרות ידיים עובדות נאלץ לעזוב את לימודיו, ולעזור לאביו בעבודת החייטות.

עם השנים עברו מ”אִילֶא” לבייתו של חכם אסלן עטיה, ולאחר 15 שנה עברו לשכונת “גַ’מִילִיֶיה” שהייתה שכונה יוקרתית.

המשפחה כללה 11 ילדים: שבעה בנים וארבע בנות, כאשר חכם ברוך היה הבן השני. הבית בשכונת “גַ’מִילִיֶיה” היה בעל שלושה חדרים, עם הול גדול. במרכז היה מטבח גדול דוש וגינה. באמצע המטבח היו באר ומשאבה, ממנה שאבו מים לצרכי הבית והמשפחה. לאבא החייט הייתה חנות בשוק והוא היה עובד בקונפקציות: מספק סחורות לאנשים.

הסחורות כללו: חליפות עם ז’קט ומכנסיים, וסט, מעילים קצרים וארוכים לחורף. העבודה בקונפקציות נמשכה עשר שנים אך מאחר ונדלדלה עזב ברוך את אביו והחל לעבוד אצל יעקב שחיבר, שם למד לתפור בגדי נשים: חליפות, מעילים, שמלות. לרגל יום הולדתה של אחותו בקש משחיבר לגזור מעיל עבור אחותו, אך האחרון סרב בטענה שאינו מוכשר דיו. מבלי להתייאש הלך לחנותו של אביו, גזר בד, תפר מעיל, שהיה מוצלח מאוד. מאז אותו יום החל לעבוד לבד.

בן 17 היה שהחל לעבוד לבד. היה תופר לנשים מוסלמיות. אותן נשים לא התביישו להוריד את רעלתם, מאחר והתייחסו אליו כאל ילד קטן. שכניו בבניין היו ערבים ויחסיו עמם היו טובים מאוד.

היה תופר לאנשים מכובדים: שופטים וכו’, ועל ידי כך יצר קשרים עמם וזכה לפרוטקציות והרבה הטבות.

לדוגמא: אישה יהודייה, שהתאהבה במוסלמי וחפצה בהתאסלמות. ברוך נגש לשופט, שעזר לו לשכנע אותה לחזור אל משפחתה ולעזוב את רעיון ההתאסלמות.

 

ברוך חבר עלה ארצה בשנת 1944.סוריה הייתה תחת שלטון צרפתי, והיחסים עם הערבים היו די בסדר.

 

המנהגים בבית הכנסת:

ברוך התפלל בבית הכנסת ב”גַ’מִילִיֶיה”.

בבית הכנסת היו עורכים את החתונות. החתן והכלה היו יושבים בחזית אולם התפילה. לאחר עריכת טקס הקידושין, היו מתפללים ומזמרים בזמירות, ומכבדים במלבס-שקדים מצופים בסוכר.

לא היו מאכלים וריקודים כמו שנהוג כיום בארץ.

המנהג בחג הפסח:

חודשיים לפני היו מנקים את הבית טיפ-טופ. אביו היה תופר לכל המשפחה חליפות חדשות, והיו הולכים לבית הכנסת לבושים כמו חתנים.

היו בחלב שני סוגי מצות:

1.      עשירים-מצות יקרות

2.      מצות שנאפו בחַרְט אֶל יַהוּד, שהיו לפשוטי העם.

הם היו קונים חצי מן היקרות וחצי מן הפשוטות.

 

הבשר היה נקנה כמה ימים לפני .היו מבשלים את האוכל ושמים במקומות מקוררים מכיוון שלא היו מקררים. את הכלים של הכשר היו מכשירים בחדר מיוחד בתהליך הגעלה – היו מרתיחים אותם במים רותחים.

 

את האורז היו קונים בשקים. הנשים של המשפחה היו מנקות אותו שבע פעמים,

על מנת לוודא שהכל כשר למהדרין.

מאכלים מיוחדים:

האוכל הוא אותו אוכל שנהוג בארץ. המאכלים נאכלים כאן באותה צורה שנאכלו בחלב, ומורכבים מאותם מוצרים.

מנהגי יום כיפור:

בערב כיפור היו קונים עופות כמניין הנפשות בבית, תרנגולים לזכרים ותרנגולות לנקבות. על מנת לבצע את השחיטה היו מחפשים כל הלילה את הרב מְנֵפִיכִי, שהיה מסתובב בשכונה ומבצע את השחיטה לכל המשפחות.

לאחר השחיטה שבצע הרב מְנֵפִיכִי, הנשים היו מנקות כל הלילה את העופות ומורטות את הנוצות.

את העופות המבושלים היו אוכלים בסעודה המפסקת, עם פתיחת הצום.

ט”ו בשבט:

הין עורכים שולחן ערוך עם כל טוב הארץ. היו מברכים על כל הברכות, שרים, מטיילים, והיו עורכים פיקניקים בגנים.

שבועות:

היו אוכלים מאכלי חלב: לדוגמא אורז עם דבש.

מרכז הקהילה:

במדרש בית נשיא היו נרשמים לנישואין וגירושין. המוהל נקרא חכם עזוז. חופות ערכו רבנים, בניהם חכם אָסְלַן עָטִיֶה, שנחשב יוקרתי.

צורת שידוכים וחתונות:

היו מכירים במסגרת המשפחה. לעיתים דרך שדכנים. בני הזוג היו יוצאים תקופה מסוימת להכרות ואחר כך היו מתחתנים, בחתונות שהיו נערכות גם בחצרות הבית וגם בבתי הכנסת.

לעיתים הייתה נערכת החתונה שבעה ימים: כל ערב סעודה וברכות ושבת חתן.

מיסיס ושוחד:

פעם בשנה היה עובר פקיד מס ולוקח סכום כסף: 10-20 לירות סוריות ,תשלום חד פעמי.

המנהג בבניין המגורים:

גרו בבניין בעל 4 קומות. בשלוש קומותיו היו ערבים ומוסלמים ובקומה הראשונה יהודים. הם היו משלמים 200 לירות סוריות שכר דירה לשנה.

באחד הימים התרחשה הפגנה כנגד היהודים, שעברה ברחוב בו התגוררו. משפחתו הסתתרה בבית וסגרה חלונות ודלתות. בעל הבית שהיה ערבי יצא מן השער איים על המפגינים, ומנע כניסת המפגינים אל הבית.

בשלב מסוים בעל הבית הודיע שעליהם לפנות את הדירה. מאחר ולא היה להם לאן ללכת נסה ברוך להפעיל את קשריו, בתוקף היותו חייט בעל קשרים עם בכרי השופטים. האחרונים הצליחו לשחררו מן המשפט ולאפשר למשפחתו להמשיך להתגורר שם.

מאחר והמשפטים חזרו ונשנו אביו החליט שהם עולים ארצה. אחיו שהיה קטן ממנו ועלה ארצה קודם. משפחתו שלחה אליו מכתב ובו הודיעו שהם מגיעים ארצה ושיחפש עבורם בית.

(לא היה פעיל בשום תנועת נוער או תנועה ציונית בשל העיסוק בחייטות).

 

דרכי בילוי:

דרכי הבילוי המקובלות היו יציאה לסרט או לבית קפה. בית הקולנוע המפורסם נקרא “רקס”.

משהחליטו לעלות ארצה עלו הוריו עם אחיו הקטנים והבנות. לאחר קבלת מכתב מהארץ מן ההורים כי מצאו דירה החליטו הוא ואחיו לעלות ארצה. העליה נעשתה על דרך בריחה. הלכו לדמשק ומשם ללבנון בעזרת מבריח. התשלום למבריח היה 150 לירות סוריות לאדם. מגבול לבנון הגיעו לאיילת השחר ומשם ליסוד המעלה ולטבריה.

אנשי הסוכנות הציעו להם עזרה, אך מעבר לעזרה לנסיעה לתל אביב לא בקשו דבר. בהגיעם לתחנה המרכזית בתל אביב היה עליהם להגיע לשכונת התקווה. מאחר ולא היו אוטובוסים קשתה עליהם ההגעה, אך הם פגשו אדם שהכירו מחלב שלקחם לבית הוריהם ברגל.

בארץ הם גרו ליד הואדי. בחורף היו הצפות גדולות וכל ביתם נרטב. וכשהתייבש היו חוזרים אליו.

בהמשך שהותם בארץ קנו צריף ברחוב יסוד המעלה. לאחר שכל אחיו התחתנו והסתדרו קנה חנות בשכונת התקווה ועבד בחייטות.

 

סיכום:

ברוך חבר נולד בחלב, למשפחה בת 11 ילדים. בילדותו למד בכתב ובבית ספר אליאנס

אך נאלץ לעזוב בכדי לעזור לאביו בעבודת החייטות. עם התדלדלות העבודה אצל

אביו עבד אצל יעקב שחיבר ולאחר מכן פנה לעבוד לבד. תפר בגדי נשים לנשים מוסלמיות ובכך יצר קשרים רבים, ששרתו אותו מאוחר יותר בשעה שנזדקק להם.

תחילה חיו בשכונת “אִילֶא” משם עברו לביתו של חכם אָסְלַן עָטִיֶה ואח״כ לשכונת “גַ’מִילִיֶיה”.

הבית בג’מלייה היה בעל ארבע קומות ובו התגוררו יהודים ערבים ומוסלמים.

לאור לחץ הולך וגובר של בעל הבית החליטו הוריו להצטרף לאחיו הקטן בארץ. בהגיעם ארצה הצטרפו הוא ואחיו אליהם. היו מנהגים בנוגע לחגים, חתונות, בילוי, מיסים וכו’.